ניוזלטר אסכולות

"יצירה קלאסית יכולה להביא מזור"
הפסנתרן, המלחין והמנצח, גיל שוחט, מספר בכנות יוצאת דופן על התקופה הקשה בחייו, על יצירה כנגד כל הסיכויים, ועל אמונה בכוחה של המוסיקה להיטיב

בחודש מרץ 2020 עמד עולם התרבות מלֶכֶת. אולמות התיאטרון, הקונצרטים והקולנוע, חללי הופעות המוסיקה והמחול, המוזיאונים וגלריות התצוגה, כולם נסגרו בצל משבר הקורונה העולמי. יוצרים ואמנים, מכל שדרות היצירה, מצאו עצמם בארץ זרה ולא מוּכרת, ללא פרנסה או אופק נראה לעין להיאחז בו. הבידוד החברתי, הסגרים המתמשכים וההסתגרות, כל אלה השפיעו בשלל דרכים על העושים במלאכת התרבות. אמנם, תהליכי יצירה, חזרות ומופעים הוקפאו, אך בו בזמן לא חדל הפעפוע הבלתי-פוסק, אש התמיד, הקול הפנימי שמוביל את האמן. המשיכה הזאת לכיוונים מנוגדים קרעה את הנפש. בראיון ל"פרספקטיבה" מספר הפסנתרן, המלחין והמנצח, גיל שוחט, בכנות יוצאת דופן, על תקופה שהוא מגדיר הקשה בחייו, על היצירה כנגד כל הסיכויים, ועל האמונה בכוחה של המוסיקה להיטיב.

"11 במרס 2020. היום המקולל בחיי", נזכר גיל שוחט. "אני מסיים קונצרט עם הסופר אשכול נבו בהיכל התרבות בתל-אביב, פוסע החוצה, וביציאה רואה כוחות משטרה מגרשים הביתה קהל שהגיע לפילהרמונית. באותו ערב נסגרו אולמות התרבות, ולמעשה לא נפתחו עד לרגע זה". הוא מספר, כי חברת המוסיקה שהקים, ובה העסיק עשרות עובדים, הייתה אז בשיאה - 450 מופעים תוכננו ושובצו להמשך השנה, והעתיד נראה ורוד מתמיד. אבל, אומר שוחט, "אדם עושה תוכניות ואלוהים צוחק. פיטרתי עשרות עובדים בדמעות, פיניתי את המשרדים. מפעל חיי קרס". 
אולמות התרבות נסגרו
אולמות התרבות נסגרו ב-11 במרץ 2020                        
עד כדי כך?

"אני חי, נושם, שואף אוויר ורואה שמש, אבל בפנים כבר שנה משהו בי מת. אני ורבים סביבי נמצאים במצב של התפוררות. אני, שלא היה יום בחיי בו לא עבדתי לפחות 10 שעות, מוצא עצמי לראשונה ימים שלמים ללא כוחות נפש לעשות דבר. זה חדש לי. אני תמיד ביצירה, תמיד בתוך הזרימה של המוסיקה. זו השנה הראשונה בחיי בה חוויתי את תחושת המחנק של 'בין הזמנים' הזה, כמו מת מהלך. יצרתי, עשיתי דברים, אבל מה שקודם בא בטבעיות, היום נדרש לו מאמץ מפני שהנפש פגועה והגוף מגיב".

סגירת האולמות הייתה קשה, אך הפגיעה עליה מדבר שוחט עמוקה יותר. "הגדירו אותנו 'בלתי חיוניים'. למילים יש השלכות עומק, והן תורגמו למעשים. קודם כל סגרו את האולמות, אבל חמור יותר, במשך חודשים לא הובאנו כלל בחשבון, ורובנו המוחלט לא זכה לפיצוי. מעֵבֶר לכך, המסר שהועבר לציבור היה בלתי-נסבל – אני וכל מה שאני מייצג, כל מה שעשיתי מילדות במשך 40 שנה, כל המהות שלי, אינו נחוץ. הפכנו שקופים. זה פוגע ומערער נפשית. צריך להבין שבשביל אמן, עבודה אינה רק פרנסה, היא המהות, וכשאומרים שהתרבות לא חיונית, אומרים בעצם 'אין לכם זכות חיים'".

שוחט מבקש לחזור למונח "בין הזמנים" ואומר: "בין המְצָרים ביהדות זו תקופה שאסור ליצור בה, אבל היא זמנית וקצרה, חלק מריטואל יהודי-דתי ברור ומובן. הקורונה, שנכפתה עלינו, משתקת. משיחות עם מאות אמנים אני יודע שלכולם קשה מאוד ליצור בתקופה זו. גם אלה שבתחילה מצאו בתוכם כוחות נפש גדולים, וחשבו, כמוני, בתמימות, שזה עניין חולף, מרגישים לכודים בקיבעון משתק, והמצוקה, אינני מתבייש לומר, גדולה. לקהל שלנו מגיע לדעת שקשה לנו כמו שקשה לו. אני רואה בהרצאות זום שאנחנו עושים, דרך המסך, את הקושי, וכואב אותו. אם יש משהו שהקורונה עשתה לטובה, משהו ש'בין הזמנים' הזה חידד, הרי הוא הלב הפתוח והחיבור לאמפתיה, לחמלה ולעזרה הדדית. אני אדם שלוקח ללב, וכשם שלשמח אנשים בקונצרט מרומם אותי וגורם לי אושר אדיר, כך הצער הכללי שאני חש סביבי מדיד שינה מעיני. זה היה קודם, אבל מוחשי יותר כעת". 
פסנתר בתקופת הקורונה
"עבודה אינה רק פרנסה, היא המהות, וכשאומרים שהתרבות לא חיונית,
אומרים בעצם 'אין לכם זכות חיים'".
            
איך מיישבים את הפעפוע הבלתי-פוסק מבפנים עם הסגרים והבידוד חברתי?

"אני תיעלתי את זה לכתיבה. כתבתי שני ספרים. האחד עוסק באבהות שלי, ומסביר מהי משפחה חדשה. אני אב לתאומים בני חמש וחצי, שהבאתי לעולם בהורוּת משותפת, וגיליתי, לתדהמתי, המון בּוּרוּת בנושא זה. היה חשוב לי להסביר ולהעביר את החוויה ההורית שלי. בנוסף, כתבתי ספר רחב-היקף, שערך שמואל רוזנר, על תולדות המוסיקה מפרספקטיבה רחבה מאוד – החל בהומו ספיאנס, עבור בהתפתחות המוסיקה במזרח ובמערב, וכלה בביונסה. זה ספר המוסיקה היחיד בעולם שבו יש בכפיפה אחת פרק על ביונסה ועל באך. כתבתי סימפוניה חדשה, הסימפוניה מס' 9, שהוקלטה ללא קהל עם תזמורת ירושלים, וכבר נמצאת ביוטיוב, באפל מיוזיק ובספוטיפיי. זו סימפוניה שנולדה כנגד כל הסיכויים, ואני מאוד גאה בה. אגב, זו הסימפוניה הארוכה ביותר שנכתבה אי-פעם: אורכה שעתיים, והיא נחלקת לששה פרקים. כתבתי גם מיתווה לאופרה חדשה, שמשלבת בין העולם העתיק לעולם אוטופי, ערכתי מחדש יצירות, וכשהתאפשר ניגנתי, בכפוף למגבלות, קונצרטים קטנים בסטודיו שלי ביפו כדי לשמור על הפעימה, ובמקביל, הייתי אבא לשני פעוטות ללא מערכת חינוך מתפקדת. ניסיתי ככל יכולתי לתעל אנרגיות ליצירה, ואני מודה, שלראשונה בחיי הכתיבה לוּותה בקושי. כתיבה דורשת שלוות נפש, והיה לי קשה מתמיד להתרכז בכתיבה. בתקופה זו חיפשתי בעיקר נחמה".

איפה מוצאים נחמה?

"בגלידה אנדריי, בהליכה על החוף. עשיתי לעצמי לא מעט הנחות, שזה דבר מאוד לא יצירתי,
כי היצירה לא סובלת פשרות. אם רוצים ליצור דבר בעל ערך, חייבים ללחוץ בכל הכוח על דוושת הגז, להיות כל כולך, נטו, בתוכה. גם בהקשר זה, המוסיקה נחלצה לעזרתי. זו שפה נהדרת שמאפשרת לך להתנקות, מפני שהיא מחברת אותך מיד לרגש. מוסיקה נותנת לנו הזדמנות להביע את עצמנו ולשחרר כאב. אתן דוגמא שמעולם לא דיברתי עליה. 
בשנה האחרונה אני נוסע לבד באוטו, עולה על כביש 6, שומע מוסיקה קלאסית בקולי קולות, וצורח
גיל שוחט
אותה כמו משוגע - הסימפוניה השנייה של רחמנינוף, הרביעית של ברהמס, אופרות של פוצ'יני. לפני כמה ימים נסעתי שלוש שעות עם 'מדאם בטרפליי' כדי להוציא קיטור. זה מנקה, תרפויטי, וזה מוציא ממחזור הדם חוויות ורגשות שלכודים בתוכי. אם יש מסר ברור שהייתי רוצה להעביר בתקופה זו, הוא שהבעה רגשית חשובה והכרחית כעת יותר מתמיד, ומוסיקה היא מרחב שיכול לסייע בכך. מוסיקה לא מסתתרת או מייפה דברים, אין בה מורא, היא לא פוסט ערוך היטב בפייסבוק או צילום מרוטש שמעלים קמטים. זה הדבר האמיתי, שממחיש את הרגש האנושי כמו שהוא. זה מה שהופך את האמנות הזאת לכל כך אנושית. אז, כן, אולי לצרוח יצירות קלאסיות בכביש מהיר נשמע מטורף, אבל זה מאוד מומלץ".
                                                                         "מוסיקה לא מסתתרת או מייפה דברים,
                                                                           היא לא פוסט ערוך היטב בפייסבוק"

                                                                           צילום: אמיר צוק                       
סיימת תהליך כתיבה, ואתה בעיצומו של תהליך יצירה חדש. האם על ציר הזמן בעבודה על יצירה יֶשְנָה תחושת "בין הזמנים", נניח, מהרגע בו ניטע בך הרעיון ועד שהוא מבשיל לכדי כתיבה?

"אצל מרבית היוצרים יש תקופת דגירה והריון. אצלי זה כמעט לא קיים. קשה לי לזכור מקרה שהתייסרתי בתהליך פיתוח רעיון או הולדת יצירה. על פי רוב, עם קבלת ההזמנה ליצירה חדשה נקבע תאריך, ומרגע זה אני יושב וכותב. לפעמים הכתיבה זורמת מאוד ולפעמים פחות, אבל לא היה מצב בו לא ידעתי מה לכתוב או עצרתי את הכתיבה וירדתי לים לחפש השראה בגלים. זה זורם דרכי, היד כל כך רוצה לכתוב, ואני מרגיש שיש מאחורַי אוקיינוס שלם, ומה שעלי לעשות הוא רק לבחור מתוכו. יש בי כל כך הרבה מוסיקה בנשמה, ומה שאני זקוק לו, בדרך כלל, זה סכר".
כותב בעט נובע על נייר
ובכל זאת יש תהליך של פיתוח ועיבוד רעיונות?

"זה קורה במהלך הכתיבה. אני יוצר מודלים כתובים של היצירה, עם פיתוח הנושאים, המנגינות והמיקצבים. זה לא שֶיֵש לי בראש יצירת אמנות מוגמרת. בכתיבה מתרחש התהליך האמנותי".


איך אתה כותב?

"בעט נובע על נייר. השקעתי אלפי שקלים בתוכנות וניסיתי לכתוב יצירות על המחשב. זה היה כמו דייט לא מוצלח, שבו שני הצדדים יודעים שאין סיכוי ומחפשים תירוץ לחזור הביתה. לא כתבתי ולו צליל אחד על המחשב. אני איש של עט נובע ונייר, 
וזו 
הכתיבה עצמה שמובילה אותי ומעצבת את הנושא". 
"כותב בעט נובע על נייר"

השלב בו סיימת יצירה, והיא למעשה רגע לפני תחילת חייה, הוא מורט עצבים?

"מסיום הכתיבה ועד לביצוע היצירה יכול לעבור זמן. זה רגע מעניין מאוד, אבל בעיני זה הרגע המהותי, המכשף והאנרגטי ביותר בחיי יצירה, בנאלי ופרוזאי. זה הרגע בו אני מוסר לפקידה בסניף הדואר את כתב היד שממוען לחברת ההוצאה, ריקורדי, באיטליה. אותו רגע טריביאלי, לכאורה, הוא למעשה היסטורי, כי היצירה יוצאת מרשותי אל העולם".

עוד יצירה ששלחת לעולם היא האופרה "אלפא ואומגה", שעתידה לעלות ממש בקרוב בבית האופרה הליקון במוסקבה.

"אחד הרגעים המרגשים ביותר שחוויתי בתקופה הקשה שעברתי השנה היה כשקיבלתי את הביצוע הקונצרטנטי של 'אלפא ואומגה' ממוסקבה. התרגשתי כמו ילד. האופרה תעלה בהשתתפות סולני הליקון הבכירים, זמרים ראשיים בבולשוי. זו אופרה שמִטֶבַע הדברים קרובה ללבי. לא כל מלחין זוכה בימי חייו לביצוע אופרה גדולה שכתב, וחיכיתי שנים ארוכות שהיא תפרוץ לעולם. עכשיו, כשהמוסד האופראי המשפיע ביותר ברוסיה לקח על עצמו להפיק אותה, אני מאמין שייפתחו הדלתות. זה חלום שמתגשם".

שאלה אחרונה. היצירה הקלאסית בתקופה זו, מה היא נותנת לנו?

"יש לנו הזדמנות נדירה, כשאנחנו אסירים בבתינו וכפופים למגבלות ולסגרים, להעמיק ביצירות קלאסיות. בין אם מדובר בטולסטוי או ברחמנינוף, יצירות קלאסיות יכולות להביא לקתרזיס, להתעלות, יכולה להביא מזור. ובתקופה זו, שקשה לכולנו, הן החבר הכי טוב של האנושות". 


גיל שוחט, מלחין, מנצח, פסנתרן, מרצה בסדרה: "באך והאמנויות", המתקיימת בימי שני משעה 17:30. לתכנית המפגשים והמועדים לחצו כאן >>


(פרסומת) הודעה זו נשלחה ע"י אסכולות. לסקרנות שלך., דרך האוניברסיטה 1, רעננה, 1-700-700-169
הנך רשאי, בכל עת, להודיע על סירובך לקבל דברי פרסומת, לכתובת מייל זו, ללא תשלום, ע"י שליחת הודעת סירוב לכתובת ascolot@openu.ac.il
או ע"י לחיצה על הקישור להסרה המופיע בתחתית ההודעה.


Powered by Publicators