"יצירה קלאסית יכולה להביא מזור"
הפסנתרן, המלחין והמנצח, גיל שוחט, מספר בכנות יוצאת דופן על התקופה הקשה בחייו, על יצירה כנגד כל הסיכויים, ועל אמונה בכוחה של המוסיקה להיטיב

בחודש מרץ 2020 עמד עולם התרבות מלֶכֶת. אולמות התיאטרון, הקונצרטים והקולנוע, חללי הופעות המוסיקה והמחול, המוזיאונים וגלריות התצוגה, כולם נסגרו בצל משבר הקורונה העולמי. יוצרים ואמנים, מכל שדרות היצירה, מצאו עצמם בארץ זרה ולא מוּכרת, ללא פרנסה או אופק נראה לעין להיאחז בו. הבידוד החברתי, הסגרים המתמשכים וההסתגרות, כל אלה השפיעו בשלל דרכים על העושים במלאכת התרבות. אמנם, תהליכי יצירה, חזרות ומופעים הוקפאו, אך בו בזמן לא חדל הפעפוע הבלתי-פוסק, אש התמיד, הקול הפנימי שמוביל את האמן. המשיכה הזאת לכיוונים מנוגדים קרעה את הנפש. בראיון ל"פרספקטיבה" מספר הפסנתרן, המלחין והמנצח, גיל שוחט, בכנות יוצאת דופן, על תקופה שהוא מגדיר הקשה בחייו, על היצירה כנגד כל הסיכויים, ועל האמונה בכוחה של המוסיקה להיטיב.

"11 במרס 2020. היום המקולל בחיי", נזכר גיל שוחט. "אני מסיים קונצרט עם הסופר אשכול נבו בהיכל התרבות בתל-אביב, פוסע החוצה, וביציאה רואה כוחות משטרה מגרשים הביתה קהל שהגיע לפילהרמונית. באותו ערב נסגרו אולמות התרבות, ולמעשה לא נפתחו עד לרגע זה". הוא מספר, כי חברת המוסיקה שהקים, ובה העסיק עשרות עובדים, הייתה אז בשיאה - 450 מופעים תוכננו ושובצו להמשך השנה, והעתיד נראה ורוד מתמיד. אבל, אומר שוחט, "אדם עושה תוכניות ואלוהים צוחק. פיטרתי עשרות עובדים בדמעות, פיניתי את המשרדים. מפעל חיי קרס". 

                                                                         "מוסיקה לא מסתתרת או מייפה דברים,
                                                                           היא לא פוסט ערוך היטב בפייסבוק"
                                                                           צילום: אמיר צוק