כמה ימים לפני פסח, בימים בהם לא התקיימו לימודים בגלל "שאגת הארי", ניצלתי את הזמן לכתוב את הדברים שלי לספר המחזור. ניגשתי לדברים שכתבתי לפני שנה, לתלמידי מחזור פ"ז. דברים כל כך לא שגרתיים, שהפכו לשגרה ושבעצם הם רלוונטיים גם לכם.
הנה מה שכתבתי אז: "רובכם התחלתם ללמוד בבית הספר שלנו בספטמבר 2019. במהלך התקופה הזו, המדינה שלנו עברה טלטלות ומשברים קשים - קורונה, שלוש מערכות בחירות בתוך 6 שנים, קיטוב פוליטי וחברתי עמוק סביב הרפורמה המשפטית שרבים ראו ורואים בה הפיכה משטרית, ומלחמה קשה שנמשכת גם היום. כל אלו הם משברים שיכולים להספיק לתקופה של חיים, ולא רק לשש שנים בתיכון ויש להם השפעה ברורה על זהותכם ותודעתכם החברתית, האישית והפוליטית". אז עשיתי Cut and paste, ושיניתי את השנה 2019 ל-2020.
בדברים שכתבתי לפני שנה הייתה התייחסות לבארי הראל, תלמיד השכבה שנפטר. אני ממש זוכר שהרגשתי הקלה כאשר הורדתי את המשפט "לצערנו בנוסף לאירועים הקשים שחוותה המדינה, חוויתם משבר אישי ושכבתי כאשר חברכם לשכבה, נפטר בפתאומיות".
כמה קשה היה להוסיף לקראת ערב זה, שגם אתם, מחזור פ"ח, חוויתם בחודש האחרון ללימודים שלכם בבית הספר, אובדן של חבר לשכבה, בעקבות מותו הטראגי של מיכאל סיטון. כמה קשה לחשוב על המשפחה שיושבת איתנו בתחילתו של ערב מרגש זה, שלא יכולה לראות את מיכאל על הבמה. כמה קשה ומורכב לראות את תמונתו בספר המחזור ובתמונת המחזור ולדעת שהוא לא איתנו כדי להתבונן בהם גם.
ההתמודדות של כולנו, ושלכם, עם האירועים המורכבים אינה פשוטה. חלק מהאירועים מייאשים, מערערים ומעוררים סימני שאלה, ולא אחת בשיחות עליכם, ובשיחות איתכם עלתה השאלה איך שומרים על עשייה חיובית, על נורמליות, ברצף משוגע שכזה.
מקור לאופטימיות וחוזקה מצאתי השנה בשיחות שקיימו תלמידי ותלמידות בית הספר עם שתי נשים, שתי אמהות, שאיבדו את היקר להם מכל במהלך המלחמה. ליאורה איילון, שאותה חלקכם פגשתם במסע בארץ, שאיבדה את בנה, טל, שהיה חבר בכיתת הכוונות כפר עזה שנהרג בשבעה באוקטובר, ורייצ'ל גולדברג פולין, שפגשה את כלל תלמידי שכבה ג' בסיומו של סמינר ירושלים, אמו של הירש שנחטף לעזה בשבעה באוקטובר ונרצח כמעט שנה לאחר מכן.
למרות האובדן האישי של שתיהן, הן הצליחו לעורר בקרב השומעים תובנות ביחס לעתיד כאן, ואופטימיות מפוכחת. ליאורה איילון, שחזרה לעוטף עזה, לכפר עזה, לביתה, בחרה לסיים מפגש עם התלמידים בו תיארה את האירועים המזעזעים שחוותה במסר הומניסטי לתלמידים "אל תתגייסו מתוך שנאה ורגשות נקם. תשמרו על צלם אנוש, על ערכים, על עצמכם ותגנו על המדינה".
רייצ'ל גולדברג פולין שעלתה עם משפחתה לארץ מחיים נוחים בארצות הברית, סיפרה על בנה, ועל האובדן, אבל היא גם דיברה על הקשר והאהבה שלה למדינה ולעיר - שהיא הכי קשה, אבל גם הכי מעניינת. וגם היא הוסיפה, למרות המחיר ששילמה, את הצורך בחמלה, אחריות וסולידריות חברתית.
מקור נוסף לאופטימיות ודוגמא לחוזקות בהתמודדות עם המשברים הוא למעשה אתם - תלמידות ותלמידי מחזור פ"ח. למרות כל מה שעברתם ולמרות שאפשר היה להישאב לתחושות של "מה זה כבר משנה" או "אולי כבר נוותר", פעלתם במהלך השנים, ובמהלך השנה האחרונה בצורה בוגרת, אחראית וניצלתם בצורה מרשימה את מה שבית הספר והחיים הציעו לכם. מלבד ההצטיינות של רבים מכם בלימודים, התגייסתם בצורה מרשימה לכל הפעילויות חברתיות שעשינו. יצאתם באחוזים חסרי תקדים למסע בארץ ולטיול השנתי; השתתפתם באופן פעיל וסדר ב"כאן ועכשיו" - קורסי בחירה שעוסקים בחברה הישראלית; הצלחתם להעמיד בהתלהבות משתה פורים, יומיים לאחר ההכרזה על הפסקת האש, ומאה ועשרים תלמידים ותלמידות יצאו לסיור בחברון - מספר שהוא כפול מכל הסיורים הדומים שעשינו בעבר לעיר מורכבת זו. יש לכם כוחות. זכרו זאת. מחזור פ"ח - "אתם באמת יכולים להציל את העולם".
הסיור אותו הזכרתי הרגע, שעשינו בחברון - בעיצומה של מלחמה, שבמהלכו נפגשתם עם נעם ארנון דובר הישוב היהודי בחברון, ועם עמרו עיסא, אקטיביסט פלסטיני אותו פגשתם בביתו, הוא דוגמא לדרך שבה בית הספר ניסה להתמודד עם המשברים: מצד אחד, ניסינו להבטיח לכם בתוך מציאות מטורפת ומטלטלת, חיי שגרה שנכונים ומתאימים למתבגרים, ומצד שני, עסקנו באופן שיטתי ומעמיק באותם משברים ממש. השגרה הייתה חשובה עבורכם כנערות וכנערים, בתקופת חיים שצריך להנות בה, לשמוח, ללמוד, להתפתח ולהצליח. ובמקביל, העיסוק במציאות החברתית והפוליטית, חשוב עבורנו כחברה: שהמצוינות שלכם לא תהיה רק אישית ובתוך בועה, אלא שהיא תשפיע על הסביבה הרחבה יותר.
בית הספר בוחר במודע לעסוק בנושאים החברתיים והפוליטיים מעוררי המחלוקת. כי כדי שתוכלו להציל את העולם, חשוב שתבינו אותו לעומק, ומכיוון שאנחנו רוצים שתפעלו בעולם בצורה חיובית, ניסינו להדגיש את המחויבות שלנו לערכים דמוקרטיים, הומניסטיים ופלורליסטים. דגל הגאווה שמונף באופן קבוע בחזית בית הספר, מאז שהייתם בכיתה ג', הוא ביטוי סמלי לכך.
נקיטת עמדה זו, מעלה לעיתים את השאלה "מה האג'נדה של בית הספר?" אז כן, כמו שאמרתם בדברים שקדמו לדבריי - לבית הספר יש אג'נדה, אבל היא נשענת על הטקסטים הממלכתיים של המדינה - הכרזת העצמאות וחוק חינוך ממלכתי. החוק לא חדש והמטרות לא חדשות, אבל הצורך להדגיש אותן הוא חדש והצורך להציג את המטרות ולהגן עליהן רלוונטי יותר מתמיד. זו המטרה השנייה שמפורטת בתוכן החוק:
"להנחיל את העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל ואת ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ולפתח יחס של כבוד לזכויות האדם, לחירויות היסוד, לערכים דמוקרטיים, לשמירת החוק, לתרבותו ולהשקפותיו של הזולת, וכן לחנך לחתירה לשלום ולסובלנות ביחסים בין בני אדם ובין עמים;"
אז לשאלה "מהי האג'נדה של בית הספר?" יש תשובה ברורה - מדיניות בית הספר ופעילותו, נשענות על הערכים והעקרונות הממלכתיים שמופיעים במגילת העצמאות ובחוק החינוך, ותקוותנו היא שהם לא ישתנו.
ואחרי האידיאולוגיה שבכל זאת הזכרתי – תודות.
כל העשייה בשש השנים שלכם כאן לא הייתה מתרחשת בלי צוות בית הספר, מורים, מורות, עובדים ועובדות, ובלי צוות חינוכי מסור.
תודה לכם ההורים - התמיכה והגיבוי שלכם היו חלק משמעותי בהצלחה לקיים את המעשה החינוכי. בלעדיהם לא היינו מצליחים לקיים את השגרה ואת הפעילויות הייחודיות של בית הספר. הנהלות של בתי ספר רבים היו רוצות לקיים ולאמץ חלק מהעשייה שנעשית אצלנו, אך הן נמנעות מכך בגלל היעדר תמיכה של הקהילה ושל ההורים. אתם אפשרתם לנו לפעול, בהתאם לתפיסת העולם החינוכית של בית הספר. - תודה.
ושוב תודה גם לכם, בוגרי מחזור פ"ח: תודה על היכולת שלכם להקשיב לעמדות ודעות שונות שלא תמיד פשוט לשמוע ושמעטים הקהלים בחברה שמסוגלים להתמודד איתה כפי שאתם עשיתם, ובמיוחד בתקופה מורכבת זו. תודה לכם על הבחירה המושכלת, והרצון הפנימי שלכם ללמוד מעבר למה שצריך, על שיתוף הפעולה בשיעורים, על שאלות והבעת עמדה (גם ביקורתית), על הלמידה שלכם, ועל המעורבות שלכם בפרויקטים השונים. אני מאחל לכם שחדוות הלמידה, החשיבה הביקורתית, והיכולות והמיומנויות שפיתחתם בבית הספר, ישמשו וילוו אתכם גם בהמשך. לכו תצילו את העולם.
