השפה העברית נחשבה לשון הקודש היהודית, בהיותה שפת התנ״ך, התפילה והלימוד. במשך שנים היא שימשה שפה כתובה, וכמעט לא נעשה בה שימוש בדיבור יום־יומי או בתחומי חול; אולם, במהלך המחצית השנייה של המאה ה־19 וראשית המאה ה־20 חל שינוי מהותי: העברית הפכה ללשון המשמשת בכל תחומי החיים, ובכלל זה ספרות, חינוך ופוליטיקה, וכן לשון דיבור יום־יומית. תהליך זה היה כרוך בדיון ציבורי נרחב – ולא פעם בפולמוס ער – על טבעה של השפה המתחדשת, ועל יתרונותיו וחסרונותיו של תהליך המודרניזציה שלה.
חלקים שמרניים ואורתודוקסיים בציבור היהודי ראו בתהליך זה איוּם – עבור חלק מהם, היה בו משום חילול של לשון הקודש; אך עבור רבים אחרים, חמור יותר היה דווקא ה"קידוש" החילוני של השפה בידי פעילים לאומיים יהודיים, שהפכו אותה לערך חשוב יותר מלימוד התורה ומשמירת המצוות. רבנים ופעילים חרדים ביישוב הישן בירושלים, ברוסיה הצארית ובגרמניה זיהו בראשית המאה ה־20 מהלך מסוכן: הפיכת השפה מכלי לערך בפני עצמו. אולם, זו הייתה עמדת מיעוט בשיח הציבורי היהודי; החברה הדתית והחרדית במדינת ישראל אימצה, ברובה המכריע, את העברית המודרנית. עם זאת, ההתנגדויות עודן קיימות בחוגים חרדיים בארצות הברית, והן אף מהדהדות בדיון בן־זמננו על חידושים ועל שינויים בעברית המדוברת.
בהרצאה תסקור ד"ר מירב ראובני את השיח על העברית כלשון הקודש, את השינויים שהתרחשו בה עם עליית המודרנה ואת הפולמוס בין החרדים המתנגדים למחדשי העברית. כמו כן, יידונו סוגיות של ספרות, של חינוך ושל חידושי מילים באירופה ובארץ ישראל, וגם כמה ויכוחים עכשוויים בעניין השפה בתקשורת.
מירב ראובני היא עמיתת פוסט-דוקטורט בקתדרה לחקר יהדות פולין באוניברסיטת בר-אילן. היא השלימה את הדוקטורט שלה באוניברסיטה העברית בירושלים וכן הייתה עמיתת פוסט-דוקטורט באוניברסיטת תל אביב.
