אחרי חודשים ארוכים של חום כמעט קיצי — החורף סוף־סוף הבליח בישראל. וכמו בכל שנה, עם הגשם הראשון והצינה המיוחלת, קמיני העץ מתחילים להאיר בתים ברחבי הארץ. יש משהו קסום, כמעט טקסי, ברגע שבו מדליקים את האש — גם אם אנחנו יודעים שהיא פחות מקיימת ויותר מזהמת.
כאן מתגלה אחת התופעות האנושיות הכי מעניינות: אף שאנחנו מודעים לנזקי זיהום האוויר ולחשיבותה של צריכה אחראית, דווקא החוויות הקטנות והמשפחתיות — החום, הריח, האור המרצד — ממשיכות להכתיב את הבחירות שלנו. המחקר החדש של המרכז למחקרי סביבה וקיימות חושף כיצד קמיני העץ, למרות היותם אחד ממקורות הזיהום הביתיים המשמעותיים במרחב הבנוי בישראל, ממשיכים לקבל מקום של כבוד בלבם של רבים. מה שמריח כמו בערת עץ, מריח גם כמו ביתיות, חיבור לטבע, עצמאות וחירות צרכנית, גם כאשר אנחנו מזהמים את הסביבה הביתית שלנו ושל שכנינו.
וכאן בדיוק טמון הסיפור: הפער בין מה שאנחנו יודעים לבין מה שאנחנו עושים, פער לא הגיוני, אבל אנושי לחלוטין. המחקר מציע הצצה מרתקת אל העולם המורכב הזה — שבו קיימות, זהות תרבותית, רגשות משפחתיים וחוויות אישיות משתלבים לכדי דפוסי צריכה שנראים בלתי הגיוניים, אבל מספרים סיפור עמוק על החברה הישראלית בעידן האנתרופוקן.
זו הזדמנות וקריאה להבין למה אנחנו מתקשים לא לוותר על הרגלים שנעשים "על אש קטנה", גם כשהם מייצרים התחממות (גלובאלית) גדולה. מוזמנות ומוזמנים להעמיק בממצאי המחקר — ולגלות כיצד דווקא בחירה צרכנית קטנה ואנטי־סביבתית, מתרחשת בזמן שבו המציאות האקלימית הכאוטית הולכת ומתחדדת ומזכירה לנו עד כמה דפוסי היומיום של יחידים, משפיעים על העתיד המשותף של כולנו. לצד התובנות על המציאות החברתית והתרבותית המורכבת, המחקר גם מציע דרכים מעשיות לעידוד שינוי התנהגותי ולצמצום השימוש בקמינים. אולי יש לנו כאן מפת דרכים שיכולה לסייע בבלימת התופעה ולהוביל לאוויר נקי ובריא יותר לכולנו?
ד"ר אור קרסין, ראשת המרכז למחקרי סביבה וקיימות
