משבר המנהיגות העולמי מבהיר, כי נוסחת קסם לפיתוח מנהיגוּת טרם נמצאה, אך החיפוש אחר מרכיבי הנוסחה הוא בעיצומו. יעידו על כך הקורסים והמכונים לפיתוח כישורי מנהיגות שנפתחים בעולם כולו. יש המצביעים על תשלובת מרכיבים כמו פוטנציאל, מוטיבציה והזדמנויות. אחרים חוזרים לשאלות הבסיס: מהי בכלל מנהיגות? מה גורם לנו לסור למרות אדם מסוים ולהתנגד למרותו של אחר? מדוע יש הזקוקים ל"מנהיג חזק", ואחרים שמנהיגות כזו מעוררת בהם אנטגוניזם ודחייה?

לרוב מיוחסת למנהיגים הרואיוּת מיתית, כשלרוב מתוארים מנהיגים כדמויות "גדולות מהחיים". כך למשל, כריזמה, תכונה המשויכת למנהיגות, יוחסה ביוון העתיקה בעיקר לאלים. בתנ"ך ובברית החדשה יוחסו תכונות המקושרות לכריזמה למלכים ולחלק מהנביאים, ובמרוצת ההיסטוריה - גם למנהיגים צבאיים ועסקיים. אך ההיסטוריה מלמדת, כי למנהיגות פנים רבות, וביטוייה שונים ומגוונים.

הכריזמה של אלכסנדר הגדול הובילה את אנשיו עד קצות העולם. אדולף היטלר, להבדיל, צבר כוח בזכות הכריזמה, וסחף אחריו לאבדון אומה משכילה ומתקדמת, שחוללה את האירועים המזעזעים ביותר במאה ה-20. כך גם מוסוליני, מאו וסטלין. ג'ון פ. קנדי אמנם זכה בבחירות בזכות אישיות ממגנטת וכריזמה, אך סיבך את ארצו במשבר במפרץ החזירים בקובה ובמלחמת וייטנאם, ולמרות תדמיתו הזוהרת, יש הרואים בו בשל כך אחד מנשיאיה הכושלים של ארצות הברית. מנהיגים גדולים כמו וינסטון צ'רצ'יל ודוד בן גוריון הובילו מהלכים היסטוריים אדירים, אך בהמשך איבדו את קסמם והוחלפו. לעומתם, מנהיגים אחרים נבחרו שוב ושוב, גם מבלי שביצעו מהלכים היסטוריים מרחיקי לכת. מה מבדיל ביניהם? האם מדובר רק ביכולת הסתגלות והתאמה לרוח הזמן? או אולי  התקופה היא שמעלה ומרוממת, על פי צורכי השעה, דמות מסוימת של מנהיג?
 
בספרו "מחפשים מושיע תאגידי: החיפוש הלא הגיוני אחרי מנכ"לים כריזמטיים" כתב פרופ' ראקש קוראנה מאוניברסיטת הרווארד בארצות הברית, כי לא תמיד נתפסה הכריזמה כתכונה חשובה במיוחד למנהיג. למעשה, בין שנות ה-40 לשנות ה-70 של המאה הקודמת היה המנכ"ל האידיאלי אדם אפור שצמח מתוך החברה וטיפס בהדרגה למעלה. השינויים הכלכליים והתרבותיים שהתחוללו בשנות ה-80 של אותה מאה הכתיבו שינוי גם במאפייני ההנהגה, ולא רק בתחום הכלכלי, בו צמחו "כוכבים" כמו לי איאקוקה, מנכ"ל "קרייזלר", ג'ק וולש, שהזניק להצלחה את "ג'נרל אלקטריק", וסטיב ג'ובס, שהפך את חברת "אפל" למעצמת-על.

תרבות הניהול החדשה השתלבה היטב גם בשינויים חברתיים ופוליטיים. גם במישורים אלו הועדפו מנהיגים כוכבים. אך מנהיגות של "סטארים", לדברי מחבר הספר, עלולה להיות חרב פיפיות: כאשר מנהיג כריזמטי נשבה בתדמיתו-שלו, מאמין שהוא חף מטעויות, ולכן מקבל החלטות לא אחראיות, הוא עלול לגרום נזקים לחברה ולערער אותה. אך למרות המוניטין הגרוע שיצא לכריזמה בשנים האחרונות, קסם אישי עדיין סוחף ומניע אנשים.

לדברי ההיסטוריון הצבאי, אלון קליבנוב, תזמון הוא שם המשחק: "ויריאתוס הלוזיטני, מגיבוריה הלאומיים של פורטוגל, היה רועה צאן. אין ספק שהיה מסיים כך את חייו אלמלא כבשו הרומאים את ארצו, והוא מצא עצמו מוביל את המרד נגדם. הוא היכה בהם נמרצות, ואם הרומאים לא היו משחדים אנשים מהמחנה שלו כדי שירצחו אותו, הוא היה ממשיך להכות בהם. ויריאתוס הוא דוגמא למנהיג מדהים שהנסיבות הצמיחו אותו. צ'רצ'יל היה "סוס מת" מבחינה פוליטית בשנות ה-30 של המאה ה-20 - שיכור, דכאוני, מחרחר מלחמה, צווחן. קראו לו: 'הקצב מגליפולי'. לא סבלו אותו, לא רצו אותו, ותראו איך דברים מתגלגלים. צ'רצ'יל חזר במלוא הכוח לעמוד מול היטלר. תזמון זה הכל בחיים. לפעמים אדם הופך למנהיג, צומח מלמטה, ולוקח את המושכות בלי תפקיד מוגדר. כך, למשל, הפך יהודה המכבי למנהיג צבאי בשל הנסיבות. זה יכול לבוא לידי ביטוי בעתות חירום או בתקופות של שינוי, אבל לא בהכרח. ג'ורג' וושינגטון הפך למנהיג בלתי-מעורער עוד לפני שנבחר לנשיא. יש הרבה דוגמאות לאנשים שצמחו מתוך סיטואציה, ומנהיגותם מרכזת סביבם אנשים וכוח. אלו אנשים שמצליחים לחשמל את הסובבים, לגרום להם להקשיב ולפעול".