prespactivahlogo
זמן דיוקן
אמנות הדיוקן, שהיא מהסוּגוֹת הקלאסיות באמנות, מעלה שאלות רבות ביחס לזהות ולייצוג, ובעיקר לגבי הפרדוקס המובנה בשאיפה להנציח בחומר את האדם, שמטבעו הוא בר-חלוף. האם ניתן לקלוט ולהנכיח על בד את תמציתו של אדם? את סך כל היותו? את הלכי נפשו או את מהותו?

עד המאה ה-19 נתפסו ציורי הדיוקן באקדמיה כסוּגה נחותה לעומת סגנונות אחרים, מפני שהיא נסמכה, לכאורה, על התבוננות והעתקת המציאות בלבד, ללא שימוש בדמיון או צורך בבקיאות ובידענות. בכך דמתה גישה זו במעט ליחסו של אפלטון לאופיה האשלייתי של המראָה ולפער בין הנוכח לבין ההשתקפות, שאינה אלא זמנית ולא מוחשית: בשל כך, לטעמו, היא הייתה הרמה הנמוכה ביותר של יֶדע, או, כפי שטען – כדי לדעת את עצמנו, אנו זקוקים להשתקפות הנשמה.


כיום נתפס הדיוקן כסוגה אמנותית מורכבת, המשלבת מבט פנימה אל הנפש והחוצה אל החברה והתרבות בהן נוצר. ככזו, היא מְשַקפת לא רק את האובייקט, אלא גם מקום וזמן. כך, באמצעות פעולת הציור, על כלל מרכיביה, מבקש האמן לפענח את המבט, לגעת בקיום, בהוויה ובמהות, ולזרוק לחלל העולם, מתוך  סקרנות אינסופית, את השאלות: מי אני? מה אני? התשובה, כמו ב"תמונתו של דוריאן גריי", הרומן האלמותי של אוסקר וויילד, משתנה ומתפתחת. וכמו ברומאן של וויילד, כך גם באמנות הדיוקן, יופי ואסתטיקה כשלעצמם אינם מספקים. הפָּנים והפְּנים משלימים זה את זה לכדי יצירת אמנות משמעותית. 

pablo
 פבלו פיקאסו. דיוקן של גרטרוד שטיין (1905-1906) 
מתוך חיבור אינהרנטי זה נוצר, לדוגמא, המיתוס סביב דיוקנה האיקוני של הסופרת האמריקאית גרטרוד שטיין, שצייר פבלו פיקאסו בראשית דרכו האמנותית. אחִיה של הסופרת, ליאו, עמד על כישרונו של פיקאסו, שהיה אז אמן אנונימי, וכך הפך במהרה הצייר לאורח קבוע בסלון הספרותי שקיימה שטיין בביתה בפאריס, ולידידהּ הקרוב. יותר מ-90 פגישות נערכו לשם ציור דיוקנהּ, אך פיקאסו לא בא על סיפוקו, ובסופו של דבר צייר אותה, כך אומרים, מהזיכרון. חבריהם המשותפים טענו כי הציור כלל אינו דומה לשטיין, שהייתה אז בת 31 אך נראית בו כאישה מבוגרת וכבדת גוף. פיקאסו הגיב: "בסופו של דבר, כך היא תיראה". שטיין, מצדה, כתבה: "תמיד אהבתי ואני עדיין אוהבת את הדיוקן שלי. מבחינתי, הוא מייצג אותי. זהו, לדעתי, הייצוג היחיד שלי שתמיד הולם אותי". פיקאסו לא העתיק או תיעד את המציאות כְּמוֹת שהיא במטרה להנציח את הרגע ואת האובייקט, אלא חדר באמצעות עין האמן פנימה אל הנפש, והלאה במרחבי הזמן כדי לתת לשני הרבדים ביטוי ויזואלי.

"אנו חיים בתקופה בה אנשים מתייחסים לאמנות כאילו היא אמורה להיות אוטוביוגרפיה", שותל אוסקר וויילד מחשבה בפי דמות הצייר בספרו. אם דיוקן אכן מקפל בתוכו הלכי רוח וקולט קווי אופי, האם ניתן לייחס לו סגולות ביוגרפיות? או, כשמדובר בדיוקן עצמי, האם יש בו סגולות אוטוביוגרפיות? אולי זהו ניסיון חסר סיכוי לקפוץ בין פיסיקה למטאפיסיקה מתוך צורך קיומי, לא-נשלט, נואש לפצח את סוד הקיום? 

rambrndt
רמברנדט. דיוקן עצמי (1669). צילום: ויקימדיה
כשדמותו הגשמית של האמן משתקפת בעבודתו, מיטשטשים הגבולות, ולרגע לא ברור היכן מתחיל האמן ואיפה נגמרת האמנות. האמן מופיע מול הצופה בדמותו-שלו, אך גם כמחולל היצירה. אמנם, אלברכט דירר נחשב לאמן הראשון שצייר דיוקן עצמי, אך עם זאת, הראשון שחקר את "העצמי" באמצעות ציור היה רמברנדט, שהותיר אחריו עשרות דיוקנאות אשר מאפשרים לנו כיום לפסוע בין שבילי חייו מבחרותו עד זיקנתו במעֵין יומן חיים ויזואלי מפוכח וחשוף. באלבום התמונות המצויר של רמברנדט מציג האמן את התמורות הגופניות שהתחוללו בו, אך גם שינויים נפשיים משתקפים בהן על ציר הזמן.

אמנים רבים אחריו עסקו גם הם בחקר העצמי, ותיעדו את חייהם באמצעות ציור דיוקנאותיהם. מסזאן ועד פרידה קאלו, מפרנסיס בייקון ועד ואן גוך ניכר הניסיון הסיזיפי להתנתק מהעתקת המציאות כמראית הכל, לחדור את מעטה הגוף, וליצור מעין צילום הנפש. בניגוד לרמברנדט,  דיוקנאותיו של ואן גוך צוירו לאורך פרק זמן קצר, כחמש שנים בלבד, ואף על פי כן ניכרות בהם היטב התמורות באותו "זמן פנימי", מנטאלי. 

van_goh
וינסנט ואן גוך. דיוקן עצמי (1889)
באמצעים העומדים לרשותו של האמן נחשפת בדיוקנאותיו, במקביל לנגלה, גם הוויה סמויה מעַיִן, וכך הופך הדוגמן (במקרה זה, הצייר עצמו) לחומר גלם, לנקודת מוצא, למקור השראה. ואולי בכך טמון הכל? אולי כל ציור הוא דיוקן המבקש לחדור את מעטה הגלוי, פנימה אל מעֵבֶר לנוף הנראה לעין, הלאה אל עומקי הרוח.

לאורך הזמן שינתה אמנות הדיוקן את פָּנֶיהָ. תמורות במבנים חברתיים הביאו עִמן רוחות של שינוי בכל הנוגע לטכניקות הציור, אך לא רק. תחילה תיעדו ציירים בעיקר את בני המעמד העליון, בעלי כוח ואמצעים שיכלו להרשות לעצמם לממן הזמנת דיוקנאות. התלות הכלכלית יצרה, מִטֶבַע הדברים, מחויבות, והדימוי, בהתאמה, נכפף למוסכמות אסתטיות ונטה לחנופה. המהפכה התעשייתית הביאה עִמה פריחה ושגשוג, חומרי ציור הפכו זמינים לציירים מכל שדרות החברה, וכך זכו גם בני מעמד הביניים ומעמד הפועלים לייצוג הולך וגדל על הבד. בראשית המאה ה-19, שסימנה תקופה חדשה ומודרניסטית בכל הנוגע לגישות באמנות ובמדע, הפך הדיוקן (גם זה המצולם) למרחב בו נחקרת שוב ושוב נפש האדם, זה המשתקף בדימוי וזה האוחז במכחול או במצלמה.

gostav
גוסטב קלימט. דיוקן של אדל בלוך-באואר (1907)
לעיתים מסתתרים מאחורי הדיוקנאות סיפורים השופכים אור על חיי האמן, ולפעמים עולים הסיפורים על כל דמיון ומוסיפים ליצירה נופך מיתי. בשנת 1907 צייר גוסטב קלימט את אדל בלוך-באואר, אשת התעשיין היהודי עתיר הממון, פרדיננד בלוך-באואר. בין הצייר לבין הגברת הנשואה, שהייתה מצנאטית בעלת אוסף אמנות מרשים ובו יותר מ-400 פריטי אמנות, נרקם סיפור אהבה שהסעיר לימים את וינה כולה. כשלבעל המקורנן נודע דבר הבגידה, הוא הגה נקמה יצירתית: פרדיננד הזמין מקלימט מאות רישומים של הציור, בתקווה שהדבר ימאיס עליו את האובייקט עצמו. אין לדעת אם הטקטיקה אכן הייתה לתמריץ, אך מערכת היחסים בין הצייר לאדל דעכה ונמוגה. בשנת 1941 בזזו הנאצים את ציור הדיוקן, אחרי המלחמה הוא הועבר לרשות הגלריה האוסטרית בלוודר בווינה, בשנת 2006 הוא הושב למשפחת בלוך-באואר, וחודשים ספורים לאחר מכן נמכר לאיש העסקים האמריקאי, רון לאודר, עבור 135 מיליון דולר.                 
monah_lizah
ליאונרדו דה וינצ'י. המונה ליזה (1506)
הדיוקן המפורסם בהיסטוריה של האמנות הוא המונה ליזה (La Joconde), שצייר בשנת 1506 האמן, הממציא והסופר האיטלקי, ליאונרדו דה וינצ'י. אך מי היא הדמות המיסתורית מאחורי יצירת המופת שהסעירה משך מאות שנים את דמיונם של מיליוני אנשים ברחבי העולם? האם שוליית האמן? או אולי אחד ממאהביו? או אולי בכלל דיוקן עצמי של דה וינצ'י? התעלומה נפתרה בשנת 2005, כשחוקרים זיהו את הדמות כגברת ליזה דל ג'וקונדה, אשת המעמד הגבוה בפירנצה. את הדיוקן, המוצג כיום במוזיאון הלובר בפאריס, הזמין מהאמן בעלה, פרנצ'סקו ג'וקונדו. ציור נוסף של הגברת, העתק שציירו תלמידיו של דה וינצ'י, מוצג במוזיאון הפראדו במדריד. יצירת המופת מפורסמת, בין היתר, גם בזכות החיוך האניגמטי שמסתתר בו, ומתגלה על פי זווית הראייה של הצופה המתבונן בה.
ainsthine2
"אייקון של אלברט איינשטיין חורץ לשון" לפי צילום של ארתור סאס משנת 1951 
ב-14 במאי 1951 קלט הצלם ארתור סאס במצלמתו את אלברט איינשטיין עוזב את מסיבת יום הולדתו ה-72 שנערכה לכבודו בפרינסטון, ניו ג'רזי. הצלם ביקש מהפיסיקאי, חתן פרס נובל, לחייך למצלמה, ובמקום זאת זכה לחריצת לשון. איינשטיין אהב את התמונה עד כדי כך שהזמין לעצמו מספר הדפסים. בשנת 1953, בעיצומו של ציד המכשפות האנטי-קומוניסטי שהנהיג הסנאטור ג'וזף מקרתי, העניק איינשטיין העתק של הצילום לעיתונאי והפרשן הפוליטי, הווארד ק' סמית, ועליו כתב בגרמנית: "אתה תאהב את המחווה הזו כיוון שהיא מכוונת לכלל האנושות. אזרח פשוט יכול להרשות לעצמו לעשות מה שאף דיפלומט לא יעז. שלך, מאזין נאמן ומכיר תודה, א' איינשטיין". היסטוריונים טוענים כי המחווה שנקלטה בעדשת מצלמתו של סאס, כמו הכיתוב הנלווה, מייצגים את רוחו הנונקונפורמיסטית של איינשטיין. 
את דיוקנו האיקוני של ארנסטו "צ'ה" גווארה צילם ב-5 במארס 1960 אלברטו קורדה. צלם האופנה, שהפך לימים לצלם עיתונות, צילם את המהפכן הארגנטינאי במהלך נאום חוצב להבות של פידל קסטרו בבית הקברות הלאומי של קובה בהוואנה. בנאום האשים קסטרו את ארצות הברית בפיצוץ ספינת התחמושת הקובנית "הקוברה" בנמל העיר יום קודם לכן, אשר גרם את מותם של 75 בני אדם ואת פציעתם של מאות. העיתון "המהפכה", בו עבד קורדה, החליט שלא לפרסם את תמונתו של גווארה. שבע שנים לאחר מכן עלה הצילום לכותרות אחרי שגווארה נלקח בשבי ונרצח בידי חיילים בוליביאניים. צילום הדיוקן הנשכח הפך בן-לילה לסמל המהפכה ומרד הנעורים. הוא מעטר אינספור מזכרות, מחולצות ועד גלויות, מספלים ועד כובעים. 
chagvrah
איור של צילום "לוחם גיבור", מאת: אלברטו קורדה

Powered by Publicators