לעיתים מסתתרים מאחורי הדיוקנאות סיפורים השופכים אור על חיי האמן, ולפעמים עולים הסיפורים על כל דמיון ומוסיפים ליצירה נופך מיתי. בשנת 1907 צייר גוסטב קלימט את אדל בלוך-באואר, אשת התעשיין היהודי עתיר הממון, פרדיננד בלוך-באואר. בין הצייר לבין הגברת הנשואה, שהייתה מצנאטית בעלת אוסף אמנות מרשים ובו יותר מ-400 פריטי אמנות, נרקם סיפור אהבה שהסעיר לימים את וינה כולה. כשלבעל המקורנן נודע דבר הבגידה, הוא הגה נקמה יצירתית: פרדיננד הזמין מקלימט מאות רישומים של הציור, בתקווה שהדבר ימאיס עליו את האובייקט עצמו. אין לדעת אם הטקטיקה אכן הייתה לתמריץ, אך מערכת היחסים בין הצייר לאדל דעכה ונמוגה. בשנת 1941 בזזו הנאצים את ציור הדיוקן, אחרי המלחמה הוא הועבר לרשות הגלריה האוסטרית בלוודר בווינה, בשנת 2006 הוא הושב למשפחת בלוך-באואר, וחודשים ספורים לאחר מכן נמכר לאיש העסקים האמריקאי, רון לאודר, עבור 135 מיליון דולר.                 

הדיוקן המפורסם בהיסטוריה של האמנות הוא המונה ליזה (La Joconde), שצייר בשנת 1506 האמן, הממציא והסופר האיטלקי, ליאונרדו דה וינצ'י. אך מי היא הדמות המיסתורית מאחורי יצירת המופת שהסעירה משך מאות שנים את דמיונם של מיליוני אנשים ברחבי העולם? האם שוליית האמן? או אולי אחד ממאהביו? או אולי בכלל דיוקן עצמי של דה וינצ'י? התעלומה נפתרה בשנת 2005, כשחוקרים זיהו את הדמות כגברת ליזה דל ג'וקונדה, אשת המעמד הגבוה בפירנצה. את הדיוקן, המוצג כיום במוזיאון הלובר בפאריס, הזמין מהאמן בעלה, פרנצ'סקו ג'וקונדו. ציור נוסף של הגברת, העתק שציירו תלמידיו של דה וינצ'י, מוצג במוזיאון הפראדו במדריד. יצירת המופת מפורסמת, בין היתר, גם בזכות החיוך האניגמטי שמסתתר בו, ומתגלה על פי זווית הראייה של הצופה המתבונן בה.