|
תודה שבאתם לכאן היום. אני נרגש מאוד לקבל את התואר ומודה לאוניברסיטה הפתוחה על הכבוד.
את התזה שלי, בתואר שני בחינוך מיוחד באוניברסיטת תל אביב, כתבתי בהנחיית פרופ' אמציה וייזל שנמצא איתנו פה. אני מודה שלקח לי זמן רב לסיים את התזה. אם פרופ' וייזל לא היה מאיים עלי שיפסיק להנחות אותי, יש להניח שעד היום עוד הייתי כותב אותה.
מצד אחד, ההורים שלי היו גאים בי, מצד שני הם ראו כמה אני מתענה, ותהו אם התוצאה שווה את כל הסבל. "אולי בכלל לא היית צריך לעשות תזה," אבא אמר לי בדאגה.
סוף-סוף הגיע הרגע, והגשתי את העבודה. התקשרתי להורים שלי ובישרתי להם שקשה להאמין, אבל זה נגמר. "מתי תתחיל את הדוקטורט?" שאל אבא. מה שנקרא - עיראקי-פולני.
אז הנה, אני כאן, מקבל תואר עמית כבוד ומאוד נרגש גם בשבילך אבא, שצופה בנו ומחייך מלמעלה, וגם בשבילך אמא, שנמצאת כאן אתנו. הכול בזכותכם ובזכות כל האנשים שמלווים אותי ותומכים בי לאורך כל הדרך.
מאז שאני זוכר את עצמי אני כבד שמיעה. ההורים שלי עשו הכול כדי שלא ארגיש שונה. אבל לרצון להיות כמו כולם התלוותה הבושה שחשתי בגלל הירידה בשמיעה וגם בגלל מכשירי השמיעה. גידלתי שיער ארוך שהסתיר אותם.
קרובת משפחה שלחה לי אתמול תמונה שמצאה, מלפני יותר משלושים שנה. אפילו אני לא האמנתי כמה התלתלים שלי היו ארוכים בגיל ההתבגרות, ועד כמה התביישתי במכשירי השמיעה.
אפשר להגיד שהמאבק שלי לשינוי חברתי והקריירה שבה צעדתי נובעים לא מעט מהרצון לפצות על אותן שנים של בושה ותחושת חריגות, ומהשאיפה ליצור מצב שילדים עם מוגבלות בישראל של היום יגדלו לעולם טוב יותר, שוויוני יותר ומקבל יותר. היום אני יודע שגם כבדות השמיעה וגם לקות הראייה הן חלק מהכוחות הטובים שבי, מהעוצמות שלי.
אחד השלבים המכריעים בעבודה החברתית היה כשפנו אליי שלושה אנשים כבדי שמיעה, בראשם פרופ' ג'רי רייכשטיין ז"ל, אבי בלאו וד"ר בקי שוקן, מייסדי ארגון כבדי השמיעה "בקול", וביקשו ממני להצטרף אליהם להקמתו.
שנות ההקמה של "בקול", שבהן עבדתי עם עידו גרנות, היו שנים של עשייה מרגשת, טיפוח חלומות והגשמה. בשנים אלה היינו שותפים, עם רוני שכטר, לחקיקת חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות שיזם ארגון "בזכות", וחוקקנו את חוק הכתוביות בטלוויזיה. החוק מאפשר לנו להיות חלק ממדורת השבט ולצפות היום בטלוויזיה כמו כולם. פעלנו למתן כלים לאנשים כבדי שמיעה להתמודדות עם החסמים המונעים מאיתנו להשתלב בכל תחומי החיים.
בשנים אלה גם כיהנתי כסגן נשיא הארגון העולמי של כבדי השמיעה, הייתי מעורב בפעילויות בינלאומיות וראיתי כמה דומה ההדרה של אנשים מקבוצות מוחלשות בכל העולם. זכיתי גם לשמש בוועד המנהל של ארגון "בזכות". הייתי שותף, לצד המנכ"לית אסתר סיון, למאבקים לחיים מלאים בקהילה של אנשים עם מוגבלות, ובחודש ינואר 2010 מינתה אותי הממשלה לתפקיד נציב שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות.
הקדנציה שלי כנציב הגיעה ברגע הנכון: הייתה זו שעת רצון בשל השינויים שעובר הציבור הישראלי והשאיפה הגוברת לצדק ולשוויון. בשנים אלה גם הצלחנו להקים מערך אכיפה שפועל ליישום דרישות הנגישות ברחבי הארץ. הצלחנו להוביל את התהליך של אשרור אמנת האו"ם בדבר זכויות אנשים עם מוגבלויות, אמנה שמכירה בכך שאדם עם מוגבלות זכאי לחיות חיים מלאים בקהילה, אם בחינוך רגיל, אם בדיור בקהילה ואם בעבודה בשוק החופשי, ולהחליט בכל נושא, קטן כגדול, הנוגע לחייו. מה ילמד, היכן ועם מי, איפה יגור ומי יהיו שותפיו, מה יאכל, היכן יעבוד, האם יתחתן, ועל מה יוציא את כספו.
המצב של אנשים עם מוגבלות בישראל השתנה בתקופה זו שינוי דרמטי. הדוגמה המוחשית ביותר היא התחבורה הציבורית: כיום כל האוטובוסים העירוניים בישראל נגישים לאנשים עם מוגבלות. הרצפה בכולם נמוכה והם מצוידים ברמפה המאפשרת לאדם המתנייד בכיסא גלגלים לעלות אליהם. יש בהם גם מערכת כריזה המודיעה לאנשים כמוני איזה קו הגיע לתחנה כדי לא לפספס אוטובוסים, כפי שקרה בעבר.
הצלחנו גם לחוקק חוקים ותקנות. אחת המאתגרות שבהן היא זו העוסקת בהנגשת מוסדות להשכלה גבוהה לסטודנטים עם מוגבלות. בישראל יש באופן יחסי מעט סטודנטים כאלה, והלומדים שבהם נתקלים באתגרים רבים. נמצאים כאן איתנו כמה סטודנטים שיכולים להעיד על כך.
מטרת התקנות לשנות את המצב. אחד הגופים שהיו מעורבים ביותר בהתקנת התקנות הללו היא האוניברסיטה הפתוחה. היו לנו הרבה ויכוחים ומחלוקות. אבל התקנות עברו, והן מיושמות בהדרגה.
לפני כחודש ראיתי פוסט של אחד הסטודנטים החדשים באוניברסיטה הפתוחה. שמו איל. הוא מוגדר כאוטיסט בתפקוד נמוך, המשתמש בתקשורת תומכת חליפית. איל מאושר ללמוד כאן:
"אני הסטודנט הראשון מסוגי באוניברסיטה הפתוחה. אני לומד תולדות האמנות. כשסטודנט 'רגיל' (אם יש דבר שכזה) מתחיל ללמוד באוניברסיטה, נפתח ספר אחד – ספר התקנות, הנהלים והקורסים של המוסד האקדמי. אצלי, נפתחו שני ספרים. הספר השני עדיין הולך ונכתב. פעם אני מוסיף דף, פעם – האוניברסיטה הפתוחה.
לטוב ולרע, אני סטודנט תקדימי, וככל אדם שלא היה דומה לו לפני כן במערכת, יש מי שמבין אותי טוב יותר ומי שמבין פחות. למי שאינו מבין הייתי צריך להסביר היטב שנכות תקשורתית איננה נכות קוגניטיבית, ושתומך בתקשורת תומכת חליפית איננו כותב במקומי.
כשהייתי קטן, חלמתי ללמוד באוניברסיטה. נראה לי שכל הידע המעניין באמת נמצא שם, מנצנץ באור יקרות בארגזי אוצרות. מאז למדתי שהחסמים לאדם על הרצף האוטיסטי-תקשורתי שהוא גם לא ורבלי הם פשוט עצומים. בכל דבר. ועדיין העזתי לחלום."
עד כאן איל.
תחשבו רק כמה איל מרוויח מזה שהאוניברסיטה פתחה את שעריה בפניו, כמה האוניברסיטה מרוויחה מכך, כמה החברה הישראלית מרוויחה מכך.
אני שמח וגאה שאנחנו מאפשרים לאיל ולעוד רבים כמוהו לחלום ולהגשים.
גם אני ממשיך לחלום. ממשלת ישראל, בהמלצת שר הרווחה, חיים כ"ץ, מינתה אותי לפני כשבועיים לתפקיד מנהל התוכנית הלאומית לילדים ולנוער בסיכון. קורים הרבה דברים טובים במדינת ישראל הרחוקים מהעין הציבורית.
התוכנית היא ניסיון מרתק של חמישה משרדי ממשלה - החינוך, הרווחה, הבריאות, קליטת עלייה וביטחון פנים - להתמודד עם אחת הסוגיות החברתיות החשובות ביותר בישראל: צמצום מצבי הסיכון של ילדים ובני נוער ומאבק על כל ילד וילדה. למנוע מהם להידרדר לשולי החברה ולא לממש את הפוטנציאל שלהם.
עד עכשיו אותרו כ-260 אלף ילדים במצבי סיכון מגיל לידה עד 18. הושם דגש על הגיל הרך ועל אוכלוסיות מוחלשות כמו ערבים, חרדים ועולים חדשים. התוכנית כבר פועלת ב-180 רשויות מקומיות בתקציב שנתי של כ-230 מיליון ש"ח. המאמץ הוא להקטין את מספר המקרים שאנו שומעים עליהם חדשות לבקרים, ולמנוע מילדים להגיע למצבי קיצון אלה, עוד בשלבים מוקדמים.
אני נכנס לתפקיד בענווה ומתוך ידיעה שהאתגרים עצומים, ומקווה שיהיה לי מה לספר גם בטקס הבא...
שוב תודה על הכבוד הגדול להיות כאן היום.
|
