ההרצאה היא חלק מכתב יד שהושלם, העוסק בגבולות, מרחב ואתיקה בספרות הישראלית של עידן האינתיפאדה. ההרצאה מבוססת על פרק הדן ביצירות אשר בוחרות להשתמש במספר שהוא פלסטיני ומציגות את ההתרחשויות דרך הפרספקטיבה והמרחב של הנכבש.
באיזה אופן מובא הקול הפלסטיני בספרות העברית של שנות השמונים? האם אימוץ נקודת מבט פלסטינית, או כתיבת יצירה שבה המספר הוא פלסטיני, הם לגיטימים? במרכז הדיון שלושה טקסטים – חיוך הגדי מאת דוד גרוסמן (1983), רומן רב מספרים, שבו אחד מן המספרים הוא פלסטיני; אגדות האינתיפאדה מאת דרור גרין (1989), קובץ סיפורים מעין פולקלוריסטים המסופרים על ידי זקני הכפר; ואותיות השמש אותיות הירח מאת איתמר לוי (1989), המתאר את ההתרחשויות דרך עיניו של ילד. בשלושת הטקסטים אימוץ הקול הפלסטיני משולב עם כתיבה בלתי ריאליסטית, על פי רוב גרוטסקית. בהרצאה אדון בבחירה אסתטית זו ומשמעותיה.